העיר שכולם מצטטים בליל הסדר הפכה ליעד של ליל שישי

כל תושב ותיק מכיר את התמונה: חמישי בלילה, "ליל שישי" בלשון המקומית, המעדניות מלאות, ריח החמין עומד ברחובות, ובחורי ישיבות שיצאו להפסקה מתערבבים בתור עם פנים חדשות. בשנים האחרונות, חלק גדל והולך מהעומדים בתור מול הסירים מגיע מחוץ לעיר: משפחות מרמת גן, זוגות מתל אביב, קבוצות מאורגנות מכל הארץ. העיתונות הארצית כבר הכתירה את התופעה "סצנה", והמקומיים, שרגילים שכותבים עליהם דברים אחרים, מגלים שהעיר שלהם הפכה ליעד.

כדי להבין כמה התמונה הזאת רחוקה מנקודת ההתחלה, צריך לחזור מאה שנה אחורה.

לפני שהיו תורים, היו פרדסים

בני ברק נוסדה בקיץ 1924 (י"א בסיוון תרפ"ד) כמושבה חקלאית, על ידי קבוצת "בית ונחלה" של חסידים יוצאי ורשה בראשות יצחק גרשטנקורן. האדמות, 1,020 דונם, נרכשו מהכפר הסמוך שנקרא אז "אבן אבריק", שם ששימר את זכרה של בני ברק הקדומה, עירו של רבי עקיבא. זו אותה בני ברק מההגדה של פסח, שכל בית יהודי מצטט פעם בשנה: "שהיו מסובין בבני ברק". המתיישבים קראו למושבה על שמה, ואת הרחוב הראשי על שם התנא.

המושבה הצעירה התפרנסה מפרי הדר ומרפתות, ושבעה פרדסים הקיפו אותה. מאותם 1,020 דונם צמחה עיר של קרוב ל-200 אלף תושבים על כ-7,300 דונם, מהצפופות בישראל ובעולם. הפרדסים נעלמו; השם, והרחוב של רבי עקיבא, נשארו.

1933: השנה שבה השתנה המסלול

נקודת המפנה הגיעה כשעלה לארץ רבי אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש, והתיישב דווקא במושבה הקטנה. בעקבותיו הגיע גיסו, הסטייפלר, ואחריהם עולם שלם. מעמדו של החזון איש הפך את בני ברק למרכז תורני, וב-1944 הוקמה בה ישיבת פוניבז': הרב יוסף שלמה כהנמן, ששכל בשואה את אשתו, שלושה מילדיו ואלף תלמידיו בליטא, בחר להקים מחדש את עולם הישיבות שנגדע, על גבעה בבני ברק.

"יהא מחלקך חלקי אשר התחכמת לעשות לחזון איש בעלים ופטרון בעיר שלך" — הרב יוסף שלמה כהנמן, במכתב למייסד העיר יצחק גרשטנקורן

גם המדינה הצעירה ידעה לאן להגיע: בסתיו 1952 עלה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לדירתו הצנועה של החזון איש בעיר, לפגישה שבה נאמר משל "העגלה המלאה והעגלה הריקה", מהמפורסמים בתולדות היחסים בין דתיים לחילונים בישראל. הוויכוח ההוא לא הוכרע, אבל כתובתו של עולם התורה כבר הייתה ברורה.

ליל שישי: המנהג שהפך לתופעה

מנהג ליל שישי קדם בהרבה לאורחים. בחורי ישיבות שנשארים ללמוד בליל חמישי נהגו לצאת להפסקת חמין, פעם ישר מסירים שחיכו בתא מטען של רכב, בחמישה שקלים לצלחת. סביב המנהג הזה צמח עם השנים שוק שלם: עשרות מעדניות ומקומות ישיבה, מרחוב רבי עקיבא ועד מתחם בסר, שמגישים חמין בגרסאות אשכנזיות, מרוקאיות ועיראקיות, לצד קוגל, קישקע וגפילטע.

ואז הגיעו האורחים. במסעדה היהודית, מוסד עם ותק של יותר מעשרים שנה, מעריכים שיותר מ-70% מקהל ליל שישי שלהם הוא כיום קהל חילוני, שמגיע ברובו מערי הסביבה. בתור למאפיית ויז'ניץ, שהחלות שלה הפכו למותג ארצי, עומדים בערבי שישי גם תל אביבים שלוקחים חלה הביתה. מה שהתחיל כהפסקת לימוד של בחורים הפך לאחד מערבי הבילוי המבוקשים בגוש דן, בעיר שאין בה אף בית קפה פתוח בשבת.

ומה מחפשים כאן חוץ מצ'ולנט

מי שמלווה את האורחים יודע שהאוכל הוא רק שער הכניסה. השאלות מתחילות מול גבעת הישיבה של פוניבז', ליד בית הכנסת איצקוביץ' שפועל מסביב לשעון ונחשב מהעמוסים בעולם, ובסמטאות זכרון מאיר. בעקבות הביקוש התרבו גם סיורים בבני ברק מודרכים, רבים מהם בערבי חמישי, שמחברים בין הסיפורים למקומות ולסירים.

לתושבים, האורחים האלה הם בעיקר תזכורת; ולאורחים כדאי לזכור כלל פשוט אחד: באים כאורחים. לבוש צנוע, בלי לצלם אנשים בלי רשות, ולא בשבת. מי שמגיע כך מגלה שהעיר פתוחה ומסבירת פנים הרבה יותר משדמיין.

מייסדי המושבה של תרפ"ד, שנטעו פרדסים כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, ודאי לא דמיינו תור של אורחים מרעננה מול סיר חמין בחצות. אבל את העיקרון הם דווקא היו מבינים: לבני ברק תמיד באו בשביל משהו שאין בשום מקום אחר.

קרדיט תמונה: gpt